לכאב הזה יש פנים.


מאת הכתבת העולמית ד' לינה חאג' יחיא:


פנים של משפחה אחת קטנה מני רבות, שכעת נדרשת להלחם על קיומה מול הרפש האנושי של החיים שבא מכיוונים שונים. 
יחד עם זאת, שאף אחד לא יתבלבל - מדובר בשלוש נינג'ות - אמא ושתי בנות, שלמרות הקושי, הגועל והאתגרים, הן עם נוכחות והמון עוצמה פנימית.

אותנו לא יפצלו יותר ולא יפגעו בנו כמו שעשו עד כה ויהי מה!!!

ועדיין עם כל העוצמה הזאת הלב שלי נקרע מכאב בכל רגע נתון רק מלחשוב מה עובר על בתי הבכורה כעת וגם על אחותה הצעירה, שפתאום נחשפת בגילה הצעיר, פעם נוספת בתוך 4 שנים לחלק המכוער של החיים שנקרא רוע חברתי, רק שהפעם זה לא, מבחינתה של אחותה הגדולה, להשאר בבית ולסרב ללמוד - זה להגיע לנקודת שפל של פגיעה עצמית ורזון. כל זה בגלל רוע מצד אחד ודרישה להצטיינות בלימודים מאידך.

את 2 בנותיי תמיד לימדתי לקבל כל אחד ולכן הן מקבלות כל אדם באשר הוא. 

כשבתי הקטנה היתה בכתה ד', במסגרת פעילות השיכבה, הילדים היו אמורים לבוא להוסטל מול בית הספר ולעשות פעילות עם החוסים שם, לפני אחד החגים.

מעט מאד ילדים אכן הגיעו אך שתי בנותיי הגיעו ביחד איתי לערב מרגש במיוחד ובפעם שאחרי, בלי שום קשר לבית הספר, היינו שם שלושתנו, מתוך בחירה מרצון ומהבנה של חשיבות לגבי התנדבות ועשייה למען הקהילה וכמה זה תורם גם לנו.

זו אני ואלו הן בנותיי. תמיד.

אלו הם מבחינתי באופן טבעי ומושרש מבחירה, ערכים של עשייה. הן בסיס מבחינתי, שתמיד אעניק לשתיהן ואעצים את העשייה אצל שלושתינו. באהבה.

מבחינת בנותיי וגם מבחינתי, כל אדם, גם עם מגבלה גופנית, הוא ראוי לאהבה והכלה וכך אנו נוהגות.יש לי חברה טובה שחולה בטרשת נפוצה ומבחינת שתיהן היא סוג של סבתא ואנו תמיד רצויות ומוזמנות לבוא ולהתפנק אצלה. אשה משכמה ומעלה שלא מוותרת לעצמה ומהווה עבורנו דוגמא לעוצמת הבחירה בחיים למרות האתגרים היומיים כבר שנים רבות. כסא הגלגלים הפך להיות חלק מהנוף ושום דבר חוץ מהאדם, עם התשוקה לחיים, לא קיים. לכן צוחקים, רואים טלוויזיה ביחד, מדברים, מתייעצים ומקבלים המון חום ואהבה וזה הדדי.

מבחינתי, אני רואה את האדם ולא משנה מה מצבו וכך גם בנותיי.

החברה היא מאד אכזרית והכל מתחיל בבית. חד משמעית.

כאשר ילדים ממדרים ילד אחר, זה משהו שהם למדו היטב בבית ומצד שני, זו גם החלטה שלהם.

כן, החלטה שלהם.

אני גדלתי בבית עשיר ומעולם לא הרמתי את האף למעלה והיתה לי בבית הספר היסודי חברה שגרה בשכונת מצוקה ופשע אך היה חום בבית והרבה אהבה ושם מאד אהבתי להיות.

היתה משפחתיות, אווירה של צחוקים, רצינות לצידה, המון תמיכה ומתן חשיבות ללימודים לצד כיבוד הזולת, ליהנות מהטוב שקיים ולשמור על טוהר מידות.

היתה שם נוכחות מבורכת, כמעט על הגבול המיסטי, עם המון רוחניות ממקום של מנטורינג רב עוצמה של זוג הורים שעד היום מבחינתי הם הרבה מעבר לסוג של אבא ואמא והבת שלהם היא אחת מחברותיי הקרובות עד היום.

הקשר נשמר למרות השנים, עומס החיים והמרחק ממש לא משנה, כי יש טלפון ונסיעה של חצי שעה בקירוב היא כלום מבחינתי.

בתיכון התנדבתי במסגרת מחוייבות שהיתה לנו, במחלקת ילדים בבית החולים לניאדו וזו היתה תקופה מרגשת עבורי. אהבתי כל דקה.
איפה יש כזה דבר כיום?


יש מסכים, יש מלוא הטנא חוגים ויש זרקור על האגו וטיפוחו. משמע - "רק אני קיים"! זה הערך הרווח כיום, שבא מההורים לצערי וכל השקר של הדיבורים היפים על קבלת השונה, נחשפים בתקשורת כעת, במיוחד עם החשיפה של אמא אחת רבת עוצמה והסיפור של בנה, שהגננת הפרידה אותו משאר הילדים, רק בגלל שהוא על רצף האוטיזם, סיפור שאותי זיעזע קשות ולקח לי כמה ימים להירגע מהכאב שחשתי.חשה עד היום וזה ממש לא יכול לעבור, כי זה תמיד שם.

ידוע שהורים מסרבים לקבלה של ילדים שונים, כי זה נחשף כבר וגם היה סקר שתוצאותיו ממש לא מפתיעות.
ההורים הם הבעייה בסיפור ולכן ילדי בית ספר, כבר מקולקלים מהיסוד, מהבית.

גם מערכת החינוך היא השתקפות דוחה של פני החברה. יש ויש אומנם ועדין......
אני עדיין שואלת את עצמי שאלה רטורית - לא להתלהב יותר מדי בבקשה ועדיין......

איך זה, שכבר עברו שבועיים מאז שבתי בבית החולים ומנהלת חטיבת הביניים שבו למדה הבת שלי, שכעת נאבקת על חייה מחדש ונמצאת 

במשקל גוף נמוך, לא טורחת להרים טלפון אפילו ולגלות עניין?

כמה זמן לוקח להתקשר ולדבר איתי? 2 דקות פעם בכמה ימים לפחות?

איפה רכזת השכבה? היועצת? מישהו?

המחנכת שהתעלמה במשך תקופה ארוכה ושבבוקר שחזרו לבית הספר, קיבלה ממני הודעה שבתי בבית החולים - התעלמה ממני עד לרביעי בלילה, כשהתקשרתי למנהלת מטלפון קווי, כדי שלא תסנן אותי, כי רציתי להפגש איתה ונעניתי בשלילה פוגענית ביותר וכעת, היא הודתה שלא ידעה על כל הסיפור של בתח וכך גם הצוות.

באסיפת הורים המחנכת "התפוצצה" על בתי שרצתה לרדת הקבצה וכל מה שהיה למחנכת חשוב זה עמידה בסטנדרטים למצויינות ותו לא.למען בית הספר, גם אם זה עשוי לגבות מחיר של חיי אדם.מה שכמעט קרה אצלנו ועדיין נאבקים להציל את הבת שלי המתוקה והאהובה שלי.

בשנה שעברה מסתבר שהופעל לחץ על בתי להצטיין בלימודים והיא היתה גם בפרוייקט מיכאל למצויינות.

כל זה גבה מחיר יקר ומיותר.

עצרתי את ההתנפלות על הבת שלי שהיתה כולה מכווצת עם דמעות ואף ברחה מהכתה ואז שאלתי את אותה מחנכת, איך זה שהיא לא רואה מה עובר על הבת שלי ומה בעצם יושב מולה? - ילדה שהולכת ונעלמת!
לזה אני קוראת - נתפסה בקלקלתה!!!
ההתעלמות בשלישי לפני שבועיים והטלפון אלי לאחר ששוחחתי עם המנהלת, היה רק כסת"ח.
כך גם הביקור בבית החולים ועוד שיחה אחת כדי לצאת ידי חובה ומאז......... דממת אלחוט ושות'.
והמנהלת? כלום עד עצם רגע זה.
אם אלו הם הפנים של בית הספר הזה - הבנות שלי לא תלמדנה שם יותר!!!

הבת שלי עד הודעה חדשה תמשיך להיות בבית החולים, כדי להתאושש מהטראומה שעברה ולשמחתי יש הטבה, אך יש עוד דרך ארוכה לעשות וזה ייקח חודשים ארוכים.

זה לא רק המערכת והשיטות שלה להאדיר מצויינות ולהתעלם מקשיים/למדר כל מה שלא עומד בדרך לקטיפת פרסים של בית ספר מצטיין, אלא זה בראש ובראשונה האנשים!!!
כך זה גם מסביב.
ריקנות ורדידות נוראית.

אלו הם הערכים השליליים שילדים היום לומדים מהבית.
חשוב לזכור שגם בית ספר זה הבית!!!